פסק-דין בתיק ע"א 8800/99

הנשיא א' ברק:

           לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (מפי השופט א' סטרשנוב) שעניינו תניית פיצויי מוסכם המופיעה בהסדר פריסת חובות שערכו בעלי הדין.

רקע והליכים

1.        המערערת היא חברה הנותנת שירותי כח-אדם זר. המשיבה 3 היא חברת בניה (להלן: "המשיבה"), שהייתה בבעלותם ותחת הנהלתם של המשיבים 1 ו-2. ביום 20.5.94 נחתם בין המערערת למשיבה חוזה למתן שירותי כח אדם, לפיו תספק המערערת למשיבה פועלי בנין זרים. בחוזה התחייבה המערערת לשלם לעובדים אלה את מלוא שכרם, במועדו, כנדרש ממעביד. המשיבה, מצידה, התחייבה לשלם למערערת את התמורה המוסכמת בגין כל עובד, כאשר 66% מתוך התמורה מהווים החזר תשלום בגין תשלומי שכר עבודה והיתרה בגין מתן שירותים. בנספח א' לחוזה, שעניינו תנאי התשלום, הוסכם כי "פיגור של למעלה מחמישה ימים בתשלום התמורה ל[מערערת] יזכה את [המערערת] בתשלום הפרשי פיגורים עפ"י סעיף 17א' לחוק הגנת השכר [התשי"ח-1958]".

2.        המשיבה לא עמדה בתשלומים המוסכמים עבור שירותי כוח-אדם שסופקו לה בשנת 1996. על רקע זה נחתם בינה לבין המערערת הסכם נוסף (מיום 13.10.96), המסדיר את תשלום החוב ואת המשך התשלומים עבור אספקת עובדים בעתיד. במסגרת הסכם זה ערבו המשיבים 1 ו-2 אישית לחובות המשיבה. משלא קיימה המשיבה את התחייבויותיה לפי ההסכם החדש, פתחה המערערת (בינואר 1997) בהליכי הוצאה לפועל, במסגרתם הוטלו עיקולים על המשיבה. הדבר הוביל להסדר חדש בדבר פריסת חובות (מיום 26.2.97). על-פי ההסדר התחייבה המשיבה לשלם למערערת 750,000 ש"ח, בשבעה תשלומים חודשיים, להסדרת כל חובותיה (להלן: "ההסדר"). משיבים 1 ו-2 ערבו אישית גם לקיומו של הסדר זה. סעיף 5 להסדר קבע מנגנון של פיצוי מוסכם למקרה של איחור בפרעון אחד התשלומים. המחלוקת בין בעלי הדין נסבה, בעיקרה, סביב הוראה זו, אשר זו לשונה:

"איחור בפרעון תשלום כלשהו של למעלה מ-8 ימים יהווה הפרה יסודית של חוזה זה ו[המשיבה] תשלם סך בשקלים של -.70,000 $ ל[מערערת] פיצוי מוסכם ומוערך מראש ובנוסף יחולו באשר לכל האיחורים בתשלום של [המשיבה] החל מחודש מאי 96 הוראות החוזה מיום 20.05.94. כמו כן [המערערת] רשאית להמשיך בהליכי הוצל"פ במסגרת תיקי ההוצל"פ וסכום תיקי ההוצל"פ פחות סכום קרן השיקים שהיו בסיס לפתיחתם יצטרף אף הוא לסכום החוב של [המשיבה] על פי חוזה זה".

3.        משלא עמדה המשיבה בפרעון התשלומים על פי ההסדר המוסכם, הגישה  המערערת (ביולי 1997) תביעה כספית לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו נגד שלושת המשיבים. מכיוון שהמשיבה מצויה בהליכי פירוק והמשיב 2 מצוי בהליכי פשיטת רגל, התבררה התביעה נגד המשיב 1 (להלן: "המשיב"). בתביעה נטען כי בהתאם לסעיף 5 להסדר, על המשיבה לשלם למערערת פיצוי מוסכם בסך 70,000 דולר. בנוסף, בסעיף 5 הוחלו הוראות החוזה מיום 20.5.94 בדבר פיגור בתשלומים, וזאת על כל תשלום שלא שולם במועדו מחודש מאי 1996. בהתאם להסכם שהוחל, יש לחייב את המשיבה בריבית פיגורים בגובה פיצויי הלנת שכר. על-פי חישובי המערערת, החוב בגין אספקת שירותי כוח-אדם בחודשים יולי 1996 עד ינואר 1997 מגיע כדי 800,000 ש"ח, ואילו ריבית הפיגורים שנצברה בגין חוב זה (לפי חוק הגנת השכר) עומדת על כ-4 מיליון ש"ח. המשיב טען, מנגד, כי החיוב בריבית פיגורים לפי חוק הגנת השכר, בנוסף על הפיצוי המוסכם בסך 70,000 דולר, מהווה כפל פיצוי למערערת. כן נטען כי סכום הפיצוי הדולרי המוסכם אינו עומד ביחס סביר לסכום החוב הנומינלי.

בית המשפט המחוזי

4.        בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת המשיב. נקבע כי המערערת אינה זכאית הן לפיצוי המוסכם בסך 70,000 דולר והן לריבית פיגורים לפי חוק הגנת השכר. בית המשפט סבר כי ההפניה לחוזה מ-20.5.94 אינה מהווה חלק מהפיצוי המוסכם בהסדר, שהועמד על 70,000 דולר, אלא היא באה בנוסף לפיצוי זה. מטרתו של ההסדר הייתה אך ורק הסדרת חובותיה של המשיבה בעקבות הפרות של החוזה הקודם ביניהן. לא ניתן לראות בהסדר משום חליפו של החוזה למתן שירותי כוח-אדם מיום 20.5.94 ולא ניתן להחיל על ההסדר את הוראותיו הספציפיות של אותו חוזה, ככל שאלה נוגעות לחיוב המשיבים בתשלום חובותיהם. בית המשפט הוסיף, כי על פי סעיף 15(ב) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, (להלן: "חוק התרופות"), אין המערערת רשאית לתבוע פיצויים רגילים בנוסף לפיצויים המוסכמים. לשיטתו של בית המשפט, המערערת אינה זכאית לתבוע פיצויי הלנת שכר מכוח האמור בנספח א' לחוזה, אשר לא הוחל מפורשות על ההסדר, אלא בנוסח כללי למדי.

5.        באשר לפיצוי הדולרי, בית המשפט לא מצא מקום להפחית את סכום הפיצויים המוסכמים, משלא השתכנע כי הפיצויים "נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההסכם" (סעיף 15(א) סיפא לחוק התרופות). המדובר בהסכם שלישי בו התקשרו הצדדים לאחר הפרות חוזרות ונשנות מצד המשיבה, ובו הוסכם על פיצוי ראוי והולם המשקף לפי קנה מידה סביר את הנזקים העלולים להיגרם למערערת אם יופר גם הסדר זה. 

טענות הצדדים

6.        בערעור על פסק הדין טוענת בפנינו המערערת כי הוראת סעיף  5 להסדר, בכללותה, קובעת מנגנון של פיצוי מוסכם. מנגנון זה כולל מספר רכיבים: האחד, תשלום בסך 70,000 דולר, פיצוי המתבסס ברובו על החוב עליו ויתרה המערערת במסגרת ההסדר (קרן והצמדה). הרכיב השני הוא פיצוי מוסכם נוסף ומשלים, המחושב באמצעות החלת הוראות החוזה מ-20.5.94 בדבר הפרשי פיגורים לפי חוק הגנת השכר. הרכיב השלישי הוא היתר למערערת לפתוח מחדש את תיקי ההוצאה-לפועל נגד המשיבה. לטענתה, מנגנון זה של פיצוי מוסכם נתמך בהגיון כלכלי והוא מבוסס על מהות ההסדר ועל הנזקים שהיו צפויים למערערת באם יופר ההסדר, על-פי הסכמות הצדדים בעבר. המערערת מוסיפה וטוענת כי במקרה הנדון אין הצדקה להתערב בגובה הפיצוי המוסכם. הנזק שנגרם בפועל כלל אינו מהווה שיקול בבוא בית המשפט לבחון הפחתת סכום פיצוי מוסכם, אלא יש לבדוק האם מתקיים יחס סביר בין הפיצוי המוסכם לבין הנזק שניתן היה לצפותו מראש בעת כריתת החוזה. המערערת מדגישה, כי מאחורי היחסים החוזיים בין הצדדים עומדים שירותי כוח-אדם. על רקע זה, המערערת הייתה חשופה לתביעות מצד העובדים בגין הלנת שכר ולכן הוצמד הפיצוי החוזי המוסכם לחוק הגנת השכר. 

7.        המשיב, מצידו, מבקש לקיים את פסק הדין המחוזי. המשיב מדגיש, כי בהסדר החדש הועמד סכום החוב, בהסכמה הצדדים, על 750,000 ש"ח, ואין המערערת יכולה לחזור ולתבוע, לאחר גיבוש החוב, פיצויי הלנת שכר שנקבעו בחוזה מ-20.5.94. הפיצוי המוסכם הועמד על 70,000 דולר ואין לאפשר למערערת להיפרע פעמיים בגין אותו נזק. המשיב מוסיף וטוען כי ככל שישונה פסק הדין של בית המשפט קמא, הוא חוזר על טענותיו לעניין חוסר סבירותו של הפיצוי המוסכם.

דיון

8.        ערעור זה, בדין יסודו. בסעיף 5 להסדר קבעו הצדדים בצורה מפורשת, כי לאיחור של למעלה משמונה ימים בפרעון תשלום כלשהו יהיו כמה תוצאות מצטברות: המשיבה תשלם פיצוי מוסכם ומוערך מראש בסך 70,000 דולר; על כל האיחורים בתשלום ממאי 1996 יחולו הוראות החוזה מ-20.5.94; המערערת תהא רשאית להמשיך בהליכי הוצאה-לפועל, תוך קביעת נוסחה של סכום החוב בתיקי ההוצאה-לפועל. עמדתו של המשיב, אשר נתקבלה על דעתו של בית המשפט קמא, אינה עולה בקנה אחד עם המוסכם בסעיף 5 להסדר. נראה כי מנגנון הפיצוי המשולב, עליו הוסכם בסעיף 5 להסדר, נתמך גם בהגיון הפנימי של היחסים החוזיים בין הצדדים. במסגרת ההסדר ויתרה המערערת על חלק מהחוב (סעיף 2 להסדר) והסכימה לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל ולביטול העיקולים שהוטלו על ידה במסגרת תיקי ההוצאה לפועל (סעיף 8 להסדר). הפיצוי הדולרי הוא בעיקרו של דבר פיצוי בגין ויתור על חלק מהחוב ועל העיקולים. הפרשי הפיגורים לפי חוק הגנת השכר מהווים פיצוי על אחור בפרעון החל ממאי 1996. מכאן שלא מדובר על כפל פיצוי בגין אותו נזק. אין לקבל את טענת המשיב כי לאחר גיבוש החוב בהסדר, המערערת אינה רשאית לתבוע סכום חוב שונה המבוסס על פיצויי הלנת שכר. והרי בסעיף 8 להסדר נקבע במפורש כי סכום החוב הכולל של המשיבה יקבע - במקרה של הפרת ההסדר - על פי הוראות ההסדר כולל סעיף 5.  

9.        שאלה נפרדת היא האם ראוי להפחית את הפיצויים המוסכמים, מן הטעם שנקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה. על-פי כתב התביעה של המערערת, אימוץ ריבית הפיגורים שבסעיף 17(א) לחוק הגנת השכר הביא לכך שהחוב הנומינלי של המשיבה לראשית שנת 1997 בסך 800,000 ש"ח צמח בחודש יולי 1997 לכדי 4,000,000 ש"ח. כלומר, החוב הוכפל פי ששה במהלך חצי שנה. המערערת הסבירה כי מנגנון הפיצוי המוסכם הנגזר מחוק הגנת השכר שיקף בצורה סבירה את הסיכון לו הייתה חשופה בהיותה חברה המעמידה שירותי כוח-אדם והאחראית על תשלום משכורות לעובדים. לדעתי, גם אם נניח לטובת המערערת, כי מנגנון הפיצוי המוסכם שנקבע בחוזה מיום 20.5.94 עמד בזמנו ביחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בשנת 1994, הרי שלא ניתן למצוא הצדקה לאימוץ מנגנון זה בהסדר מפברואר 1997. מתביעתה של המערערת עולה כי היא חדלה להעמיד למשיבה עובדים זרים בינואר 1997. מכאן שבמועד עריכת ההסדר בפברואר 1997, ניתן היה לדעת בדייקנות את היקף "החשיפה" של המערערת בגין תשלומי שכר לעובדים שעבדו אצל המשיבה. משחדלה המערערת להעמיד למשיבה שירותי כוח אדם, אין לקבל את הטענה כי עדיין ניתן היה לראות מראש חיוב של המערערת בפיצויי הלנת שכר בגין משכורות עבר (יולי 1996 - ינואר 1997). במצב דברים זה, אימוץ המנגנון של פיצויים בגין הלנת שכר לתוך ההסדר החדש לפריסת חובות אינו עומד ביחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש במועד עריכת ההסדר. המסקנה היא כי יש להפחית את היקף הפיצויים המוסכמים. לא הובאו בפנינו כל ראיות ולא נשמעו טענות לגבי מידת ההפחתה של הפיצויים המוסכמים המחושבים לפי סעיף 17(א) לחוק הגנת השכר. בנסיבות אלה, יש להחזיר את הדיון בנקודה זו לבית המשפט המחוזי.

התוצאה

10.      התוצאה היא כי הערעור מתקבל. פסק דינו של בית המשפט המחוזי מתבטל והדיון מוחזר לבית המשפט מהחוזי לשם קביעת שיעור ההפחתה של הפיצויים המוסכמים.

                                                                                      ה נ ש י א